מאיה ושוהם

את מאיה הכרתי בלימודי הקולנוע בירושלים, כמו מקום החתונה שלהם.

אז עוד לא ידעתי שיום אחד אעמוד מאחורי המצלמה בחתונה שלה, ואצלם אותה ברגע שבו היא ושוהם מבטיחים לבחור זה בזו. יש משהו מיוחד בלצלם מישהי שאת מכירה עוד מלפני הרגע הזה. את מגיעה עם זיכרונות משותפים, עם היכרות מוקדמת, ועם סקרנות לפגוש את האדם שהיא היום ואת האהבה שהיא בנתה עם מישהו אחר.

ואז הגיע הנאום של שוהם. ״מאיה אהובתי, סערתי״, הוא התחיל, והמשיך לתאר אישה שמגיעה כמו רוח גדולה, מטלטלת את כל מה שמוכר לו, ובאותה נשימה גם קושרת אותו אל העולם. הוא סיפר על הצחוק שלה, על הצעדים הקטנים והזריזים, על היכולת שלה להפוך כל יום ליום חדש, ועל האופן שבו היא מלמדת אותו לאהוב מחדש, בכל בוקר. הקשבתי לו וחשבתי כמה נדיר זה לראות מישהו שמצליח להתבונן באדם שהוא אוהב בכל כך הרבה תשומת לב. לא רק לראות את הדברים היפים, אלא גם את המורכבות, את השינויים, את כל מה שלא תמיד קל להסביר במילים. אולי זאת גם אחת הסיבות שאני אוהבת לצלם אנשים. לנסות לשמור משהו מהרגע הזה, מהאופן שבו שני אנשים מסתכלים זה על זו, מהחיים שהם בונים יחד, ומהדברים שאי אפשר באמת לתפוס במילים.

את מאיה הכרתי הרבה לפני שוהם. אבל ביום החתונה שלהם זכיתי לראות אותה גם דרך העיניים שלו. וזו הייתה מתנה בפני עצמה.